החלטה בתיק תיק הוצל"פ 17-03993-95-0

לפני בקשה על פי סעיף 19 לחוק הוצל"פ שבמסגרתה עותר החייב בבקשה לדחות על הסף את בקשת הביצוע שהוגשה בתיק ולסגור את התיק בנימוק כי פסק הדין אינו ניתן לביצוע.                      

רקע בתמצית:                                                  

ביום 7.5.1995 פתח הזוכה נגד החייב תיק הוצאה לפועל בגין פסק דין שניתן ביום 18.9.94 בבית משפט השלום בהרצליה.            

עפ"י פסק הדין חויב החייב לשלם לזוכה סך של 20,000 ש"ח וכנגד החזרת רכב מסוג אוודי שנת ייצור 1981 לידי החייב, לאחר ביצוע התשלום. החייב חויב לשלם לזוכה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך    3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.                                     

ביום 15.7.2002  עודכן בתיק אישור מסירה. כלומר, 8 שנים בערך לאחר שנפתח התיק.                                           

ביום 28.7.2002 הגיש החייב בקשה בטענת פרעתי בתיק. ההליכים בתיק עוכבו עם הגשת הבקשה בטענת פרעתי. ביום 5.11.2003 ההליכים בתיק שופעלו לבקשת הזוכה.                                  

ביום 5.1.2004 ההליכים בתיק עוכבו בשנית משלא הוגשה תגובה לבקשה בטענת פרעתי. ביום 28.5.2013 (כ- 10 שנים לאחר מכן) הגיש הזוכה תגובה לבקשה בטענת פרעתי בצירוף תצהיר ערוך כחוק. ביום 20.11.13 התקיים דיון בבקשה בטענת פרעתי.                    

סכום החוב בתיק עומד כיום על סך של כ- 176,000 ש"ח.           

טענות הצדדים בתמצית:                                        

החייב טוען כי פסק הדין שהוגש לביצוע מותנה בקיום מוקדם של תנאי וכי תנאי זה טרם התקיים. על פי פסק הדין הזוכה זכאי לקבל כספים כנגד החזרת הרכב נשוא פסק הדין.                       

לטענת החייב זכותו של הזוכה לקבלת כספים כפופה להשבה הדדית ומשלא נעשתה השבה לא קמה זכאותו לקבלת הכספים.               

לטענת החייב פסק הדין ניתן בשנת 1994 ורק בחודש יולי 2002 קיבל החייב אזהרה בתיק לאמור בשיהוי ניכר שגרם לנזקים כספיים בשל הוספת הפרשי הצמדה וריבית לקרן החוב בתיק. החייב מבקש לבטל    הפרשי ריבית והצמדה בתיק בטענה כי תיק הוצל"פ אינו "תוכנית חיסכון".                                                   

מנגד, הזוכה טוען בין היתר כי היה על החייב לשלם קודם את הסכום של 20,000 ש"ח ובתמורה לכך, לאחר מכן, היה על הזוכה להחזיר לידי החייב את הרכב נשוא פסק הדין.                          

הזוכה טוען כי עפ"י פסק הדין הרכב יוחזר לחייב אך ורק אחרי תשלום הסך 20,000 ש"ח. משלא שילם החייב את הסכום הנ"ל נאלץ הזוכה לנקוט בהליכים נגד החייב. לטענת הזוכה הוא פנה מספר פעמים לחייב בדרישה לתשלום החוב אך ללא הועיל.               

הזוכה טוען כי הוא פנה לחייב על מנת שייקח את הרכב אך החייב טען שהוא מפחד להגיע ליישוב ערבי. לטענת הזוכה, אחרי שנים מיום מתן פסק הדין ופתיחת תיק הוצל"פ נהיה מצב הרכב גרוע מאוד    והחזקתו על ידי החייב הפכה להיות בלתי נסבלת שכן הרכב החליד דבר שאילץ את הזוכה "להתפטר" מהרכב.                         

דיון והכרעה:                                               

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי בטיעוני הצדדים  ועל יסוד התרשמותי מהעדים שהתייצבו בפני אני קובע כדלקמן:             

לאור חשיבות הוראות פסק הדין שהוגש לביצוע בתיק ואשר ניתן כאמור ביום 18.9.94 להלן ציטוט הדברים הרלוונטיים:           

"לאור זאת אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את שווי הרכב שמסר להם ושנמנע מהם להשתמש בו עקב היותו רשום ע"ש הנתבע, בסך 20,000 ש"ח ולסכום זה יצטרפו ריבית חוקית והצמדה מיום הגשת    התביעה 3.6.93 ועד התשלום בפועל, וכנגד החזרת הרכב לנתבע, לאחר ביצוע התשלום. הנתבע ישלם לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ריבית חוקית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.".